מוזיאון

להסתובב בין שבילי המוזיאון ולהרגיש בעולם אחר. ממש כמו יקום מקביל שבמקום עצים ופרחים אמיתיים יש בו פסלים ובמקום מראות של נוף יש בו תמונות, במקום רעש ההמולה ברחוב יש בו שקט וקולות רחש נעימים של אנשים שצועדים בין מסדרונות המוזיאון. בהחלט מרגיש כמו עולם אחר. עולם שאינו מציאותי, עולם של דימויים, של כאילו. עולם שמתבסס על העולם האמיתי שאנחנו חיים בו אך מתורגם בשפה אחרת לגמרי, שפה פלסטית. אם בציור, רישום, צילום, פיסול ואפילו וידאו או מדיה דיגיטלית, שפה שהיא שפה של מוזיאון. רב האנשים אינם דוברים בשפה הזאת, אך הם מתעניינים בה ורוצים לרכוש ותה ולכןהם מגיעים למוזיאון, עוברים בין המילים, המשפטים והטקסטים של השפה החדשה ומנסים להבין, להתרשם, למצוא את עצמם בבליל המלל החדש ששטף אותם, ובעיקר להרגיש. כי רב העניי בשפה הזאת של המוזיאון היא להרגיש את השפה, גם אם לא ממש מכיריןם אותה על בוריה אפשר להבין אותה על ידי הרגש. לעמוד מול טקסט אמנותי כזה או אחר ולהרגיש מה זה עושה לי, האם זה נעים לי, רע לי, קשה לי או איזה רגש או תגובה זה מעורר אצלי, לאיזה עולם רגשות אני לוקח את זה וכך לעשות פרשנות משלי, להתחבר או לא להתחבר , לאהוב או לא לאהוב, לנסות להבין או להישאר מול זה ללא רצון להבין. הכל מותר במוזיאון והכל נכון. אין תשובה אחת, ובאמנות הכל פתוח, אין דבר כזה שאין דבר כזה, הגישה היא פתיחות ורב משמעות, כל אחד בוחן את הטקסטים האומנותיים מנקודת מבטו ומעניק לה משמעות משלו ואין בכך כל פסול. האומן שיצר את הטקסטים הויזואליים שמוצגים במוזיאון, יתכן והתכוון לדבר אחד ואנשים שבאו לצפות ביצירה נתנו פרשנות אחרת לגמרי, וזה בסדר גמור, כי זהו הרעיון באמנות, לדעת לתקשר עם הקהל דרך יצירות שאינן ברורות לכולם מאותה הנקודה, השפה היא פתוחה ללא מילים והקונטציות מרובות, הרגשות שונות, ונקודות מבט אינספור יש עליהן. במוזיאון כל אחד יכול לבוא עם שפת האם שלו ועדיין להבין את שפת המוזיאון.